הם בנו חיים על אדמה שמעולם לא הייתה שלהם. עכשיו אין להם כלום

השעה הייתה בסביבות 17:00 ביום ראשון. גשם קבוע לפני המונסון הציף את הקרקע באצטדיון דאשאראת. חפצים מפוזרים שכבו ספוגים בגשם. הפנים בקהל נראו סחוטים, לא בטוחים ומובסים. ביניהם ישב פאצ'ה טארים קסאי בן ה-53, סחוט אך לא זז. הגשם מעט להסוות את התשישות שנחרטה על פניו. זה לא היה רק ​​גיל. זה היה המבט החלול של אדם שאיבד הכל תוך שעות. כשדחפורים עברו להתנחלות על שפת הנהר בתפאטלי בשבת, קסאי לא איבד סתם את המקלט שלו. בתוך הכאוס, הוא הופרד מאשתו. הוא הגיע לאצטדיון באותו ערב. בסביבות השעה 21:00 החלו גורמים עירוניים להעביר משפחות עקורים למקום מגורים זמני בבלאג'ו. בעודו הוכנס לרכב, קסאי הבין שאשתו, פושפה, לא נראתה בשום מקום. הוא נבהל. הוא חיפש, שאל את השוטרים הסמוכים. הם אמרו לו שהיא תמצא ותשלח אליו. הוא עמד ליד דלת הרכב, היסס ושאל שוב ושוב איך הוא יכול לצאת בלעדיה. בסופו של דבר, הוא שוכנע לעלות. בבית מלון בבלאג'ו הוא חיכה כל הלילה, בוהה בדלת, מקווה שהיא תיכנס פנימה. היא לא עשתה זאת. הוא הפציר במשטרה ובצוות המלון לקבלת מידע. שעות לאחר מכן, מישהו הודיע ​​לו שהיא נלקחה למלון אחר. "איך אתה מחזיק את עצמך ברגע כזה מבלי לשמוע את קולה של אשתך?" הוא אמר, נזכר בלילה. לבני הזוג אין טלפון נייד.